כניסה
לחיות כאילו זה יומנו האחרון
"אני מאכיל את הרעבים, מוחל על עלבון ואוהב את אויבי. אלה הן תכונות נעלות. אך מה אם יהיה עלי לגלות שהאביון בקבצנים והחצוף בתוקפים, כולם מצויים בי? שקיים בי הצורך לצדקה של אדיבותי שלי, שאני עצמי הוא האויב שיש לאהוב - מה אז?" ק.ג. יונג
הבוקר, ישבתי כהרגלי לאחר טיול רגלי עם כלבתי ועיינתי בספר הידוע מסילת ישרים (של הרמח"ל).
מדובר בספר מעולה לעבודה פנימית והעלאת מודעות, דיוק ואחריות בחיים.
שני הפרקים הראשונים של הספר דנים בשני נושאים מהותיים ביותר.
הראשון נקרא מידת הזהירות
והוא מדבר על הצורך לשים לב בכל רגע ורגע על פעולותינו ובחירותינו כאשר מהות הפרק היא "סור מרע" או הימנעות מכל מה שמזיק ומרחיק אותנו מבריאות והרמוניה פנימית ועם העולם.
הפרק השני מדבר על מידת הזריזות "עשה טוב".
נקודת המוצא היא שברגע שלמדנו להבחין מה רע בחיינו ולמדנו להימנע מכך, תתחזק בנו היכולת לזהות את הטוב, המיטיב, התורם, המחזק, המחייה והמקרב להרמוניה ושלום.
הוא מדגיש את הצורך בהזדרזות (ממש כאילו זה יומנו האחרון).
מה שמביא לשאלה, אם היינו חיים את היום הזה כאילו הוא היום היחיד בחיינו. איך היינו חיים אותו?
אישית אני מאמין שבחלק גדול מהמקרים אנו יודעים בתוכנו מה נכון אך מסיבות שונות נמנעים מלפעול.
לפעמים כי זה מאתגר וקשה.
פעמים אחרות דוחים מתירוצים שונים...כי אני לא מרגיש מוכן, כי אני צריך ללמוד עוד לפני, כי זה לא פשוט, קל, נוח, או, למה שזה יבוא ממני? שהוא יתחיל. וכו' וכו'...
כאשר אנו מתמודדים עם שאלה כזו, כמו "אם זה היה היום היחיד בחיי, מה הייתי עושה?" זה משנה משהו בגישה שלנו כלפי נושאים שאנחנו לא שלמים איתם.
הפרספקטיבה משתנה וזה מעודד אותנו להפסיק לדחות או לברוח.
אחרי כתיבת הפוסט הזה, ישבתי וכתבתי מכתב לאם בתי. משהו שלא הצלחתי לעשות זמן רב אך הרגשת הדחיפות דחפה אותי להתמודד עם הקושי.
מאמין שאם נותנים לכך הזדמנות אמיתית זה עשוי להשפיע לטובה על האופן בו אנו חיים את חיינו.
מי יתן ונחייה את חיינו בתשוקה כאילו כל רגע ממש מקודש.
הוסף תגובה
לחיות כאילו זה יומנו האחרון
"אני מאכיל את הרעבים, מוחל על עלבון ואוהב את אויבי. אלה הן תכונות נעלות. אך מה אם יהיה עלי לגלות שהאביון בקבצנים והחצוף בתוקפים, כולם מצויים בי? שקיים בי הצורך לצדקה של אדיבותי שלי, שאני עצמי הוא האויב שיש לאהוב - מה אז?" ק.ג. יונג
הבוקר, ישבתי כהרגלי לאחר טיול רגלי עם כלבתי ועיינתי בספר הידוע מסילת ישרים (של הרמח"ל).
מדובר בספר מעולה לעבודה פנימית והעלאת מודעות, דיוק ואחריות בחיים.
שני הפרקים הראשונים של הספר דנים בשני נושאים מהותיים ביותר.
הראשון נקרא מידת הזהירות
והוא מדבר על הצורך לשים לב בכל רגע ורגע על פעולותינו ובחירותינו כאשר מהות הפרק היא "סור מרע" או הימנעות מכל מה שמזיק ומרחיק אותנו מבריאות והרמוניה פנימית ועם העולם.
הפרק השני מדבר על מידת הזריזות "עשה טוב".
נקודת המוצא היא שברגע שלמדנו להבחין מה רע בחיינו ולמדנו להימנע מכך, תתחזק בנו היכולת לזהות את הטוב, המיטיב, התורם, המחזק, המחייה והמקרב להרמוניה ושלום.
הוא מדגיש את הצורך בהזדרזות (ממש כאילו זה יומנו האחרון).
מה שמביא לשאלה, אם היינו חיים את היום הזה כאילו הוא היום היחיד בחיינו. איך היינו חיים אותו?
אישית אני מאמין שבחלק גדול מהמקרים אנו יודעים בתוכנו מה נכון אך מסיבות שונות נמנעים מלפעול.
לפעמים כי זה מאתגר וקשה.
פעמים אחרות דוחים מתירוצים שונים...כי אני לא מרגיש מוכן, כי אני צריך ללמוד עוד לפני, כי זה לא פשוט, קל, נוח, או, למה שזה יבוא ממני? שהוא יתחיל. וכו' וכו'...
כאשר אנו מתמודדים עם שאלה כזו, כמו "אם זה היה היום היחיד בחיי, מה הייתי עושה?" זה משנה משהו בגישה שלנו כלפי נושאים שאנחנו לא שלמים איתם.
הפרספקטיבה משתנה וזה מעודד אותנו להפסיק לדחות או לברוח.
אחרי כתיבת הפוסט הזה, ישבתי וכתבתי מכתב לאם בתי. משהו שלא הצלחתי לעשות זמן רב אך הרגשת הדחיפות דחפה אותי להתמודד עם הקושי.
מאמין שאם נותנים לכך הזדמנות אמיתית זה עשוי להשפיע לטובה על האופן בו אנו חיים את חיינו.
מי יתן ונחייה את חיינו בתשוקה כאילו כל רגע ממש מקודש.
הוסף תגובה